בימים אלה ניתן פסק דינה של ועדת הערר בחיפה בראשות כב' השופט סלוצקי בעניין וע' ואכים, בנושא הממשיך את חוליית הקשר בין דיני המשפחה לדיני המס.
בעניין ואכים נישאו בני הזוג זה לזו בשנת 2003. הבעל רכש לבדו דירה בטרם הנישואין בשנת 2001, ודירה זו שימשה למגורי בני הזוג וילדיהם, ובין בני הזוג לא נחתם הסכם ממון.
בשנת 2009 נרכשה במשותף על ידי בני הזוג דירת מגורים, ובהסתמך על הלכת פלם של ביה"מ העליון (ע"א 3185/03) טענו בני הזוג כי ביחס לאישה זוהי דירתה הראשונה ועל כן זכאית למדרגות מס הרכישה הנמוכות החל מאפס (היה ברור ומוסכם כי לבעל דירה נוספת היא דירת המגורים). המנהל דחה את גישת העוררים בשל היעדר הסכם יחסי ממון.
ועדת הערר ניסתה לפסוע בתלם הלכת פלם, ולבדוק האם לאישה קיימות זכויות בדירת המגורים הנוספת. אלא מאי, ובשונה מהילכת פלם, הגם שהוסכם כי הקניין בדירה הראשונה הינו רק של הבעל, השתמשה הועדה בהלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג וקבעה כי לאור הילכת השיתוף ובשל המגורים בדירה, לאישה זכויות שביושר בדירה, ולכן היא איננה דירתה היחידה והיא איננה זכאית למדרגות מס רכישה לדירה יחידה.
לטעמנו הלכה זו הינה בעייתית הן ביישום הלכת השיתוף לכשעצמה והן ביישומים נוספים העשויים לנבוע ממנה.
כך לדוגמה לטעמנו הילכת השיתוף בנכסים בין בני זוג איננה אמורה לחול על בני זוג שנישאו לאחר שנת 1984, שנת תחילתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשמ"ד-1984 וגם לו היתה חלה היתה אמורה לחול רק על נכסים שנרכשו בתקופת הנישואין בניגוד לאמור במקרה זה.
יתר על כן מבחינת רשויות המס הניצחון בפסק הדין הוא ניצחון פירוס כיוון שמעתה, ככל שהלכת ואכים תכה שורש ניתן יהיה לטעון להלכת שיתוף בנכסים במסגרת הרבה יותר רחבה מאשר קודם לכן, כאשר עד כה בתי המשפט וועדות הערר לא תמיד פעלו ביד רחבה בסוגיה זו ורוחב היד איננו צריך להשתנות אם הנהנה הינו הנישום או רשות המס.
כך לדוגמה לכאורה לפי הלכה זו די יהיה במגורים משותפים עם בן הזוג כדי ליצר זכויות לפי הילכת השיתוף, ללא צורך בהוכחת מועדי הרכישה והנישואין, ואף ללא מאמצי תביעה כנים לקבלת הזכות על שם היורש, כיוון שדי לכאורה בעצם המגורים המשותפים.
בשל השלכות אלה ולאור פסיקה קודמת של ביה"מ העליון בעניין פלם ו – יהלום (ע"א 5774/91), אנו סבורים כי טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא, בין אם במסגרת ערעור על פה"ד הנוכחי או בפסיקות נוספות בעתיד.
In the Media 
