בעבר עמדנו על חשיבותו של עקרון הטלת מס אמת בעת מכירת מקרקעין, דהיינו מס החל על השבח (הרווח בלבד), תוך התחשבות בכל ההוצאות הנדרשות לשם כך. אף שהדברים נראים פשוטים וברורים, העוסקים במלאכה נוכחים לא אחת בקושי שמערימים חלק ממשרדי מיסוי מקרקעין ביחס להכרה בהוצאות וניכויים כמפחיתים את השבח. לפני מעט פחות משנה, פסק ביה"מ העליון בעניין גבריאלי (ע"א 8763/06) כי יש להכיר בשכ"ט עוד ששולם בקשר לטיפול ברכישת הנכס, השבחתו ומכירתו, תוך שביה"מ הדגיש כי אם הוכיח הנישום שהוציא הוצאה בגדר המטרות של סעיף 39 הרי שמנהל מס שבח אינו רשאי שלא להתיר את מלוא ההוצאה – יהא גובהה אשר יהא.
על אף האמור לעיל, שבות ועולות בפני ביה"מ סוגיות בהן מסרב מנהל מיסוי מקרקעין להכיר בהוצאות. כך היה בעניינה של חברת זכי דוגה, אשר נסקר על ידינו לאחרונה בהקשר אחר – תחולת ההנחה בתקופה הקובעת על מס המכירה. נושא נוסף אשר התעורר במסגרת הערעור (ע"א 7765/04) היה סירובו של המנהל להכיר בהוצאות שכ"ט ששילמה החברה לכונס נכסים לצורך מכירת זכויותיה במקרקעין. שכר הטרחה נקבע על פי החלטת ראה ההוצאה לפועל בסכום שלא יעלה על 6% משווי העיסקה. בפועל שולמו 4% אך מנהל מיסוי מקרקעין סירב להכיר ביותר מ -2% בטענה שזהו השיעור המקובל. ועדת הערר העלתה את שכה"ט המותר ל – 3%, והן המנהל והן החברה ערערו על הקביעה. אף בנושא זה, בדומה לנושא מס המכירה, קיבל ביה"מ העליון את עמדת החברה. ביה"מ קבע כי החברה זכאית להכיר במלוא ההוצאה ללא יוצא מן הכלל. ביה"מ, בפסק דינה של השופטת מרים נאור, שב וקובע שסעיף 39 המתיר את ניכוי ההוצאות אינו מונה רשימה סגורה אף לפני תיקון 55 שהבהיר את הדברים במפורש בחקיקה (הוספת המילה "לרבות"). על רקע זה אין מקום להגביל את שכה"ט "בהתאם למקובל". בכל הנוגע לטענה לפיה שולם שכר הכונס גם בגין ביצוע פעולות נוספות (טענה שהתקבלה בפסק דינה של ועדת הערר), הרי שביה"מ העליון דוחה אותו מן הטעם שע"י הצדדים הוגשו עובדות מוסכמות, במסגרתן לא טען המנהל ששכר הטרחה הינו בעד פעולות נוספות שאינן בגדר מכירת הזכויות במקרקעין. מאחר שעצם מינוי הכונס נועד לשם מכירת הזכויות, הרי שהנטל היה על המנהל להוכיח אחרת, והוא לא עשה כן.
תקוותנו כי לאור פסיקה אחרונה זו, אכן התרת הניכויים מן השבח, תותר על בסיס כלכלי, ומתוך הכרה בעקרון שהודגש ע"י ביה"מ של הטלת מס אמת על רווח כלכלי.
In the Media 
